באותו יום שבו הנציג העליון של מועצת השלום, ניקולאי מלדנוב, גינה את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, הוא פרסם מסמך נפרד — ״מפת דרכים״ לעתידה של עזה. הרכיבים המוצהרים: פירוק חמאס מנשקו, הרחבת הסיוע ההומניטרי, הקמת מועצת טכנוקרטים, הקמת כוחות משטרה פלסטיניים חדשים, כוחות ייצוב בין־לאומיים ונסיגת הכוחות הישראליים.

תבנית שמעולם לא עבדה.

הרשימה נקראת כמו סיכום של סעיפים שכבר נוסחו שוב ושוב — ושוב ושוב נכשלו. ״פירוק חמאס מנשקו״ מופיע כסעיף ראשון ב״מפת הדרכים״ של 2002, בנימוקים להתנתקות ב-2005, אחרי ״צוק איתן״ ב-2014, ברטוריקה על ״השבת ריבונותו של אבו מאזן״ ב-2018, ב״עסקת המאה״ של 2020 ובתוכנית בלינקן של 2024. הסעיף הזה לא בוצע אף פעם — לא משום שלא היה מי שייטול על עצמו את המשימה, אלא משום שאין גורם שיוכל לבצע אותה.

לשון נקייה במקום מנגנונים.

״כוחות משטרה פלסטיניים חדשים״ הם ניסוח מנומס למינהל פלסטיני המסוגל לפעול ברצועה. מינהל כזה אינו קיים מאז 2007. ״מועצת טכנוקרטים״ היא ניסוח מנומס לקבוצת אנשים שאיש לא בחר בהם ושאיש לא יקבל אותם. ״כוחות ייצוב בין־לאומיים״ הם ניסוח מנומס לדבר שאינו קיים.

בן גביר המוחשי.

למקבץ הניסוחים המנומסים שמהם מורכב המסמך מוסיף ההקשר סצנה שאין בה כלל לשון נקייה. גינויו של השר לביטחון לאומי בידי מלדנוב התייחס לפרסום סרטוני רילס של בן גביר עם משתתפים עצורים ממשט ״סומוד״ — אנשים שניסו לפרוץ לעזה. בתמונות הציג השר את עצמו דווקא כשר: הוא הורה לעצורים היכן מקומם — על הרצפה, באזיקים, בשטח ישראל. אם טכנוקרטים, משטרה וייצוב הם כינויים מנומסים לעתיד שאינו קיים, הרי שבן גביר בסרטונים האלה הוא תיעוד ישיר של סדר העדיפויות הפוליטי של ממשלת נתניהו בהווה. בלי לשון נקייה: שר, עצורים, רצפה, אזיקים, הפגנת ריבונות.

התוכנית כשיווק.

״מפת הדרכים״ של מלדנוב אינה תוכנית מבצעית, אלא ייצוג וירטואלי של התהליך. תפקידה לקבע בשיח הציבורי את הפרמטרים של ״היום שאחרי״, כדי שכל החלטה ישראלית עתידית, צבאית או פוליטית, תימדד ביחס אליה. בכלכלת הקשב, פרסום מסמך חשוב לעיתים יותר מקיומו של מנגנון לביצועו. כאן ברור שאין גורם מבצע, וברור באותה מידה שיצטטו את המסמך. הצירוף של שתי העובדות הברורות האלה — אי־האפשרות לאכוף וקלות הציטוט — הוא שמסביר את הסוגה.

ד״ר ג׳קיל ומר הייד.

גינויו של בן גביר ופרסום ״מפת הדרכים״ באותו יום אינם צירוף מקרים, אלא היגיון אחד של תוכנית טראמפ לעזה. ד״ר ג׳קיל הוא ייצוג וירטואלי של שלום: טכנוקרטים, משטרה, ייצוב, נסיגת כוחות. מר הייד הוא ההצגה הפומבית של שר ישראלי הממלא בדיוק את התפקידים שממשלת נתניהו רואה כמשימות בעדיפות עליונה. מלדנוב, בתפקיד ד״ר ג׳קיל, יוצר אופק לגיטימי של עתיד וירטואלי; בן גביר־הייד תוקף את ההווה המשתנה. כמו תמיד אצל טראמפ, שני הנרטיבים פועלים בתיאום. יעילותו של המבנה תלויה אך ורק בעוצמת הלחץ התקשורתי ובמעמדו של טראמפ.