קשרים עולמיים
מחקר וארכיון
הריאיון שערך טאקר קרלסון עם שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי הפך לאירוע תקשורתי משמעותי[1]. הוא עורר תגובה גם בקרב הרפובליקאים בארצות הברית ועשוי להשפיע על תהליכים בין־לאומיים, במיוחד במזרח התיכון. במפלגה הרפובליקאית, נוצרים צעירים מימין כבר אינם רואים בתמיכה בישראל צו מוסרי או מקראי. כמו בני גילם הליברלים משמאל, הם גדלו במרחק מן השואה והתמודדו עם מציאות כלכלית קשה, והמלחמה בעזה נתנה לרחשי הלב האלה את הדחיפה האחרונה אל פני השטח.
האמירה של האקבי ״לישראל יש 'זכות מקראית' על הארץ המשתרעת מנחל מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת״ עוררה תגובה של 14 מדינות אסלאמיות[2], ששרי החוץ שלהן גינו את ההצהרה וכינו את דברי האקבי ״מסוכנים ומסיתים״. סעודיה הגדירה אותם כ״רטוריקה קיצונית״. מצרים — כ״הפרה בוטה של המשפט הבין־לאומי״. ירדן — כעמדה ״אבסורדית ופרובוקטיבית״. הליגה הערבית אמרה שהצהרות כאלה ״מלבות רגשות דתיים ולאומיים״.
עד כמה תשפיע השערורייה הזאת על נחישותו של טראמפ לתקוף באיראן?
הנרטיב ״טראמפ נלחם למען ישראל ולא למען אמריקה״ הוא רעל לנשיא שבונה את המותג שלו על ריבונות לאומית. השערורייה הזאת מעניקה לטראמפ מרחב פוליטי לאיפוק: המחנה של קרלסון יגבה אותו ויכנה הימנעות מתקיפה ״החלטה ריבונית״ ולא ״חולשה״.
קונגרס שאיננו ובחירות אמצע כהונה שמעבר לפינה
הקרע ב־MAGA מצטרף לשיתוק מוסדי.
הקונגרס חווה גל עזיבה חסר תקדים[3]: 68 מחוקקים עוזבים את תפקידיהם לפני בחירות אמצע הכהונה, 31 מהם לא לפרישה אלא לתפקידים אחרים. סנאטורים וחברי קונגרס משתי המפלגות מעדיפים כיסאות של מושלים. הסנאטור הפורש דיק דרבין כינה את עמיתיו ״צופים מן הצד״. הקונגרס מחוקק פחות חוקים מבכל תקופה מאז תחילת המאה ה־XX.
רשמית הנשיא יכול להתחיל במבצע בלי אישור הקונגרס. אבל מבחינה פוליטית, היעדר לגיטימציה הופך כל הסלמה לרעילה. ב־2002 קיבל בוש הצבעה שחילקה את האחריות. טראמפ ב־2026 מתמודד עם פרלמנט שאינו מסוגל לבחור יושב ראש בלי דרמה. חברי הקונגרס רו חאנה ותומאס מאסי כבר מאיימים לכפות הצבעה בעניין איראן.
ובחירות אמצע הכהונה הן חשבון פשוט. המצביעים במחוזות המתנדנדים מצביעים לפי הכיס. מלחמה במפרץ תזניק מיד את מחיר הנפט ותמחק את סדר היום הכלכלי. טראמפ עצמו הודה שהרפובליקאים עלולים לאבד את אחד מבתי הקונגרס או את שניהם. גם אין לו סיפור שאפשר למכור: בינואר איים בתקיפות בגלל זכויות אדם, אחר כך עבר לתוכנית הגרעין, ואחר כך להחלפת המשטר. כל נימוק חלש בפני עצמו, וביחד — אלתור כאוטי. בוש ב־2003 לפחות בנה נרטיב אחיד, גם אם כוזב. לטראמפ אין דבר דומה.
ישראל ושאלת עצמאות ההחלטה של טראמפ
אם הגורמים הפנים־אמריקאיים מרסנים את טראמפ[4], הכוח העיקרי הדוחף לתקיפה הוא ישראל. וכאן קריטית השאלה: עד כמה טראמפ עצמאי בקבלת החלטות?
את המשא ומתן עם איראן מנהלים סטיב ויטקוף וג׳ארד קושנר — חתנו של טראמפ, שאין לו ניסיון דיפלומטי אך קשריו עם ישראל עמוקים עד כדי כך שאיראן עצמה, מפי דובר משרד החוץ, הצהירה: ״השותפה שלנו למשא ומתן היא אמריקה. אמריקה צריכה להחליט אם לפעול באופן עצמאי או תחת לחץ של השפעות הרסניות״. תיקי אפשטיין שהותרו לפרסום בינואר 2026 כוללים עדות של מודיע FBI שלפיה קושנר היה ״ערוץ מרכזי״ להשפעה ישראלית על נשיאות טראמפ. הטענות האלה לא הוכחו ומגיעות ממקור אחד, אך הן מזינות נרטיב שקרלסון והמחנה שלו מנצלים באופן פעיל.
נתניהו הראה ביוני 2025 עד כמה הוא יודע לגרור את טראמפ ביעילות: אז תקפה ישראל מתקני גרעין איראניים, ולאחר מכן הצטרפה ארצות הברית.
הפעם נתניהו זקוק לסיוע אמריקאי מלא כבר מההתחלה.
נתניהו הגיע לטראמפ ב־11 בפברואר וניסה להקשיח את תנאי המשא ומתן עם איראן עד לרמה שבה הסכם יהיה בלתי אפשרי.
טראמפ, עם זאת, ״עמד על כך״ שהמשא ומתן יימשך ואמר לנתניהו: ״בוא ננסה״. הדבר מראה שהלחץ הישראלי חזק, אך אינו מוחלט. טראמפ מסוגל להתנגד — השאלה לכמה זמן.
תרחישי הגרירה עדיין עומדים על הפרק. תקיפת מנע ישראלית שתגרור תגובה איראנית נגד נכסים אמריקאיים. יושב ראש הפרלמנט האיראני קאליבאף כבר הצהיר שבמקרה של התקפה ״כל הבסיסים האמריקאיים באזור יהיו מטרות לגיטימיות״.
הדלפת מידע מודיעיני על פריצת דרך גרעינית. מקורות מערביים וערביים כבר טענו שאיראן רחוקה שעות או ימים מהשגת חומר בקיע לנשק גרעיני; ויטקוף אמר — שבוע[5]. איראן שיקמה את המתקנים שהותקפו מהר מכפי שציפו בארצות הברית[6]
מחשבות על בחירות.
הבחירות בישראל כמעט חופפות לבחירות אמצע הכהונה האמריקאיות. הבחירות לכנסת נקבעו ל־27 באוקטובר 2026 — שבוע בדיוק לפני ההצבעה לקונגרס.
נתניהו שקל להקדים את הבחירות ליוני[7], בתקווה להיכנס למערכת הבחירות עם הישג דיפלומטי — נורמליזציה עם סעודיה או אינדונזיה.
בתרחיש האיראני פירוש הדבר הוא הצטלבות כפולה של מחזורי בחירות. נתניהו זקוק למלחמה, או לפחות להפגנת כוח, לא פחות משטראמפ זקוק לשלום. Chatham House מציין שאחרי החלשת ״ציר ההתנגדות״ ובהיעדר ניצחון מכריע בעזה, ממשלת נתניהו עברה לגדה המערבית כ״שסתום גיוס״ של בסיס הבוחרים שלה.
תקיפה באיראן הגוררת את ארצות הברית מאפשרת לנתניהו להגיע לבחירות כ״ראש ממשלה בזמן מלחמה״ המגן על האומה מפני האיום הגרעיני.
לכן בחירות אמצע הכהונה מרסנות את טראמפ, אבל לנתניהו הן יוצרות מועד אחרון כפול — האמריקאי ושלו עצמו. ההיגיון: לפעול לפני הסתיו, כל עוד טראמפ עוד יכול להצטרף והבוחר הישראלי עוד יכול להתגייס.
דיסוננס גרעיני: את איראן מפציצים, לסעודיה נותנים
הטיעון ההרסני ביותר נגד הלגיטימיות של תקיפה אינו פוליטי אלא לוגי.
בנובמבר 2025 הכריז ממשל טראמפ על הסכם מסגרת לשיתוף פעולה גרעיני עם ריאד. האגודה לבקרת נשק (ACA), שבחנה את הדוח לקונגרס, מצאה שהעסקה אינה כוללת ערבויות מקובלות לאי־הפצה, ולמעשה פותחת לסעודיה את הדרך להעשרת אורניום — אותה טכנולוגיה שבגללה טראמפ מאיים להפציץ את איראן.
איחוד האמירויות קיבל בעת בניית תחנת הכוח הגרעינית בראכה את ״תקן הזהב״ — איסור מוחלט על העשרה ועל עיבוד מחדש. לסעודים לא מציעים זאת. יורש העצר מוחמד בן סלמאן הצהיר בפומבי שישאף לנשק גרעיני אם איראן תשיג אותו. פקיסטן, שחתמה עם ריאד על ברית הגנה הדדית, כבר הצהירה מפי שר ההגנה שתוכנית הגרעין שלה ״תהיה זמינה״ לסעודיה בעת הצורך.
הסנאטור אד מרקי הגדיר את המתרחש כאיום להפוך את האזור לזירת מרוץ חימוש גרעיני. ההסכם מגיע לקונגרס בסוף פברואר עם חלון של 90 יום לחסימתו.
הדיסוננס חושף אמת: מבחינת טראמפ, התיק האיראני אינו סוגיה של אי־הפצה. הוא כלי ללחץ גאופוליטי ולמיקוח מסחרי. איך אפשר להפציץ מדינה אחת בשל העשרה ובו־זמנית למכור טכנולוגיות העשרה ליריבתה העיקרית? כל תקיפה על רקע העסקה הסעודית מחסלת את הלגיטימציה המוסרית — מול הקהילה הבין־לאומית, הקונגרס והבוחרים.
בעלות הברית שאמרו ״לא״: לונדון, אנקרה ומונרכיות המפרץ
מלחמה דורשת לא רק רצון אלא גם תשתית.
בריטניה סירבה לאפשר שימוש בבסיס פיירפורד (צי המפציצים הכבדים האמריקאי באירופה) ובדייגו גרסיה (באוקיינוס ההודי)[8]. הסיבה משפטית: התובע הכללי לורד הרמר הזהיר שסיוע לתקיפת מנע ללא מנדט של האו״ם מפר את המשפט הבין־לאומי. טראמפ הגיב בסחיטה — משך את תמיכתו בהעברת איי צ׳גוס למאוריציוס וכתב ב־Truth Social שהבסיסים נחוצים ״למניעת התקפה של משטר בלתי יציב״. לינדזי גרהאם אמר שלונדון נמצאת ב״צד הלא נכון של ההיסטוריה״. אבל סטארמר עומד על שלו.
טורקיה חוסמת בעקביות את השימוש באינצ׳ירליק. שר החוץ פידאן התנגד לתקיפה בפומבי. ארדואן נפגש עם שר החוץ האיראני עראקצ׳י והציג את אנקרה כמתווכת. המודיעין הטורקי חשף רשת ריגול איראנית שעקבה אחר הבסיס — אנקרה מגינה על המתקן אך אינה מתכוונת להעמידו לרשות פעולות התקפיות. הגבול באורך 560 ק״מ עם איראן והתלות בגז איראני (15–20% מהצריכה) הופכים מלחמה על סף הבית לאיום קיומי.
איחוד האמירויות הודיע שלא יאפשר להשתמש בשטחו או במרחב האווירי שלו לפעולות צבאיות. יועץ נשיא האמירויות אנואר גרגאש קרא ל״פתרון דיפלומטי ארוך טווח״.
סעודיה תומכת רשמית בהסדר בדרכי שלום — אף ששר ההגנה ח׳אלד בן סלמאן אמר לטראמפ, לפי דיווחים, שעליו ״לפעול צבאית״, אחרת הוא עלול ״לחזק את המשטר״. עמדת ריאד כפולה, אך הפחד גובר: תקיפה באיראן תסכן את Vision 2030, את ההשקעות, התיירות ותשתית הנפט. סעודיה סגרה את המרחב האווירי שלה לתקיפה באיראן. המתקפה האיראנית על מתקני הנפט הסעודיים של Aramco ב־2019 היא תזכורת חיה.
קטר ועומאן הן מתווכות פעילות. קטר, אף שטילים איראניים פגעו בבסיס אל־עודייד שלה ביוני 2025, נותרה מדינת המפרץ היחידה ששר החוץ שלה טס לטהראן למשא ומתן. עומאן אירחה שיחות עקיפות ב־6 בפברואר.
Chatham House[9] ניסח את השינוי המרכזי: מדינות האזור הפריזו בהערכת האיום האיראני והמעיטו בהערכת האיום הישראלי. התקיפה הישראלית בדוחה בספטמבר 2025 המחישה נכונות להפר את הכללים הלא כתובים של הביטחון האזורי. מבחינת מונרכיות המפרץ, האיום המרכזי כעת אינו איראן הנחלשת אלא ישראל המתפשטת. דברי האקבי על הארץ ״מהנילוס עד הפרת״ רק חיזקו את הפחד הזה.
מדינות המפרץ חוששות לא רק ממלחמה אלא גם מתקיפה ״מוצלחת מדי״: קריסת איראן אינה מבטיחה יציבות — הניסיון של עיראק, לוב וסוריה מראה שבמקום המשטר באים כאוס, גלי הגירה וקיצוניות. גם איראן מוחלשת מסוגלת לגרום נזק כבד לאספקת הנפט ולתשתיות המפרץ. וסגירת מצר הורמוז היא אסון לקטר ולכווית.
בלי בסיסי בעלות הברית, מפציצי B-2 ו־B-52 ממריאים משטח ארצות הברית היבשתית; זמן ההגעה מתארך בחדות ונדרש תדלוק אווירי בהיקף נרחב. למערכה הנמשכת שבועות זו מגבלה משמעותית. אבל העיקר אחר: טראמפ נשאר כמעט לבדו. אפילו השותפים הקרובים ביותר רואים בתקיפה מעשה לא לגיטימי.
מאזן ההסתברויות: Make America First — או Make Israel Great Again?
שישה גורמים — הקרע ב־MAGA סביב ישראל, שיתוק הקונגרס, בחירות אמצע הכהונה, הדיסוננס הגרעיני של העסקה הסעודית, סירוב בעלות הברית ואי־רצונן של מונרכיות המפרץ — יוצרים חומת ריסון חזקה. התרחיש הסביר ביותר: המשך ״הלחץ המרבי״ בלי מעבר ללחימה, במטרה לחלץ מאיראן הסכם כלשהו לפני הבחירות.
אבל החומה הזאת מותנית. יועץ אחד של טראמפ אמר ל־Axios: ״הבוס מאבד סבלנות. כמה מהסובבים אותו מזהירים מפני מלחמה, אבל אני חושב שההסתברות לתקיפה היא 90% בשבועות הקרובים״. CNN מדווח שהצבא מוכן לתקוף כבר בסוף השבוע הזה, אף שטראמפ טרם קיבל החלטה סופית.
השאלה היסודית שעליה אינם משיבים הפרשנים, היועצים או טראמפ עצמו: של מי המלחמה הזאת — של אמריקה או של ישראל? אם הקרע ב־MAGA ימשיך להעמיק, אם הנרטיב ״Make Israel Great Again״ יהפוך לבעיה אלקטורלית, ואם המפרץ, לונדון ואנקרה ימשיכו להתרחק — לטראמפ יהיה קשה יותר ויותר להסביר לאמריקאים מדוע בניהם טסים להפציץ את איראן.
אבל אם נתניהו יחליט לפעול בכוחות עצמו — והחלון עד בחירות אמצע הכהונה בנובמבר הולך ונסגר — אף אחת משש המגבלות לא תעצור את תגובת השרשרת.
שישה גורמים מסבירים מדוע טראמפ אינו רוצה להילחם, ומדוע קשה יותר ויותר לישראל לכפות עליו זאת. אבל במזרח התיכון חישובים רציונליים מתאפסים בתדירות מרשימה. והמפתח להתרה נמצא אולי לא בוושינגטון אלא בירושלים — בידיו של אדם שאינו כבול לבחירות אמצע הכהונה, לקרע ב־MAGA או לדעתן של מונרכיות המפרץ.