קשרים עולמיים
מחקר וארכיון
חומר היסטורי. התאריכים, ההצעות וההזמנות מתייחסים למועד הפרסום המקורי.
ד״ר בוריס לזרב, חבר מועצת העיר חיפה בשנים 1998–2008
מבוא לצורך בטלטלה ציבורית
במהלך 75 שנות קיומה של מדינת ישראל התגבשה בה מערכת של רשויות שלטון מקומי. רבים רואים כיום במערכת הזאת מערכת המתפקדת באופן משביע רצון, אף שכבר הספיקה להתקבע. בשנים האחרונות לא נעשו אפילו ניסיונות לתקן אותה או להכניס שינויים מהותיים במנגנון פעולתה. ובכל זאת, תחת השמש אין דבר שהוא לא רק חדש, אלא גם מושלם. הדבר נכון גם למערכת העירונית שלנו. עם השנים מוסדות השלטון המקומי משקפים פחות ופחות את האינטרסים של התושבים, ולדעתי הם זקוקים לטלטלה משמעותית.
הנימוקים לטלטלה
כידוע, הבחירות לרשויות המקומיות נערכות אחת לחמש שנים. הבוחרים בוחרים בנפרד את ראש העיר ובנפרד את חברי מועצת העיר או המועצה האזורית. אולם חברי המועצות המקומיות אינם נבחרים לפי אזורי בחירה גאוגרפיים, אף שהדבר היה טבעי למדי. הם נבחרים ברשימות, כמו בבחירות לכנסת. הרשימות יכולות להיות משני סוגים: מפלגתיות או התאגדויות של תושבים מקומיים. ההבחנה הזאת אינה משפרת את המצב באופן עקרוני. הבוחר מכיר לעיתים קרובות רק את שמו של העומד בראש הרשימה, ורק עבורו הוא מצביע. יתר החברים נכנסים בעקבות ראש הרשימה, ולבוחר מן השורה אין דרך להשפיע על הרכבם. זהו החיסרון הגדול הראשון של השיטה הקיימת.
הפגם השני יתברר אם נבחן את תולדות הבחירות המקומיות בחיפה. במשך עשרות שנים כונתה חיפה ״חיפה האדומה״. בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל כינו אותה ״חיפה האדומה״: נציג מפלגת העבודה נבחר בה שוב ושוב לראש העיר, וסיעתו במועצה לא נזקקה לשותפים כדי להקים קואליציה יציבה. בפעם האחרונה מצב כזה התקיים בשנת 1988, כאשר העבודה זכתה ב־18 מתוך 31 המושבים במועצת העיר. את יתר המושבים קיבלו סניפים של מפלגות שונות המיוצגות בכנסת. במצב כזה קבוצת תושבים יכלה תמיד לפנות לחבר מועצה ממפלגת השלטון, העבודה. אם שכנעה אותו בצדקתה, קיבלה ייצוג מול ראש העיר, עם סיכויי הצלחה של כמעט 100%.
מה קרה בהמשך?
בשנת 1993 נבחר שוב מועמד העבודה לראש העיר, אך המפלגה הצליחה להכניס למועצה רק 13 חברים. בשנת 1998 המספר ירד עוד יותר, ל־7 חברים. בשנת 2003 נבחר לראשונה מועמד עצמאי לראשות חיפה, אך ברשימתו היו רק 6 חברים, שייצגו זרמים פוליטיים שונים לחלוטין: שינוי, הירוקים ופורשים מהעבודה.
ראש העיר נאלץ להקים קואליציה ממספר רב של סיעות קטנות, והדבר הגביר את תלותו בשותפים הקואליציוניים. המצב הגיע לשיאו בשנת 2018. אז נבחרה שוב מועמדת עצמאית לראשות העיר, אך בסיעתה היו רק 4 חברות וחברים מתוך 31! יותר ממחצית חברי המועצה נבחרו ברשימות שאינן מפלגתיות, עם 1–2 חברים בכל רשימה. ראשת העיר נאלצה להרכיב קואליציה מגוונת משברים קטנים, והייתה תלויה מאוד בגחמותיהם — עד כדי בחירה בין האינטרסים של התושבים לאינטרסים של הקואליציה: להיענות לרצונה של קבוצת תושבים או לסרב לה כדי לשמר את הקואליציה.
| שנה | רשימה | מושבים |
|---|---|---|
| 1988 | העבודה | 18 |
| 1993 | העבודה | 13 |
| 1998 | העבודה | 7 |
| 2003 | רשימת מועמד עצמאי | 6 |
| 2018 | חיים בחיפה | 4 |
מצב אופייני לערים רבות במדינה.
אך קיים גם פגם שלישי, החשוב ביותר. במשך חמש שנות כהונתה של המועצה המקומית אין לבוחר השפעה על חבריה. אין מנגנון מוסדר כלשהו של קשר בין חברי המועצה לבוחרים. חבר מועצה אינו חייב לפגוש תושבים ולהקשיב לטענותיהם ולהצעותיהם. הוא גם אינו חייב לקדם את האינטרסים שלהם במועצה ומול ראש העיר. אם חברים מסוימים עושים זאת, הרי שזה מרצונם בלבד. אין אפשרות להדיח חבר מועצה או לבטא כלפיו אי־שביעות רצון בצורה אחרת. הוא אינו נושא באחריות כלפי התושבים עד לבחירות הבאות, כעבור חמש שנים, שבהן הוא עשוי שוב להיכלל בפמלייתו של ראש הרשימה ולהיבחר מחדש.
יש סיבות נפוצות במיוחד לעימות בין קבוצות יוזמה לעירייה: מחלוקות סביב תוכניות בנייה ופיתוח בשכונות מסוימות, סלילת כבישים, פתיחת בתי ספר או מרכזי תרבות וסגירתם, וכדומה. אפשר למנות גם את כלי הלחץ הנפוצים ביותר של תושבים: משמרות מחאה, הפגנות, ניסיונות לשבש ישיבות מועצה, גיוס העיתונות והרשתות החברתיות ופנייה לבית המשפט. ברור שלקבוצות המאורגנות בידי תושבי השכונות היקרות יש סיכויים טובים יותר להצליח, שכן הן יכולות לנהל את המאבק בעזרת אנשי מקצוע מיומנים. לתושבי השכונות במעמד החברתי־כלכלי הנמוך נותר בעיקר להביע זעם ברשתות החברתיות, או להמתין לבוא המשיח — כלומר לבחירות חדשות, שלאחריהן תקום הנהגה עירונית חדשה וקשובה יותר לבקשותיהם ולתחינותיהם.
האם יש קרן אור?
אולם לא הכול חסר תקווה כפי שנראה במבט ראשון. קיים מנוף שלעיתים מאפשר להשיג מראש העיר ומהמועצה תוצאה שהתושבים זקוקים לה. הכלי הזה מוכר זה שנים רבות ונקרא ״ועד שכונתי״ — ועד של שכונה או רובע. הוועד הוא קבוצת תושבים פעילים שאינם מרוצים מפעולות העירייה באזורם. יש להם תפיסות משלהם לגבי פיתוח השכונה, והם פונים בהתמדה לרשויות המקומיות בבקשות ובדרישות. הוועד השכונתי עושה זאת בשם כלל תושבי השכונה, בשונה מקבוצות לחץ מקומיות רגילות.
הדבר מעניק לפעולות הוועד משקל נוסף, ולעיתים מחייב גם את הרשות המקומית להתחשב בכוונותיו. אך קיימת בעיה חשובה: איש לא הסמיך את הוועד לפעול כך. הוא נוצר בדרך כלל לא בבחירות, אלא בהתארגנות ספונטנית של תושבים פעילים חברתית. לוועדים האלה אין לגיטימציה פורמלית, ולכן הרשות המקומית אינה מחויבת להתחשב בדרישותיהם ובהצעותיהם. יעילותם תלויה לגמרי ברצונם הטוב של ראשי הערים, ורצון טוב זה רחוק לעיתים קרובות מלהיות נטול אינטרסים. בדרך כלל הוא מותנה בציפייה לתמיכה בבחירות הבאות. ומה קורה אם ראש העיר והוועד נכנסים לעימות? לעיתים ראש העיר מקים בשכונה ועד חלופי מתומכיו, כדי לנטרל את פעילות הוועד העצמאי מדי. כתוצאה מכך, כרגיל, התושבים הם הנפגעים וקולם כבר אינו מגיע כלל לשלטון המקומי.
המצאה מועילה
ועד שכונתי הוא המצאה מועילה מאוד. יש ערים ששכונותיהן נבדלות זו מזו בכל המאפיינים: במיקום, בהרכב הדתי והאתני, במצב החברתי ועוד. טבעי שתושביהן רואים בעיות מסוימות באופן שונה ומציעים גם פתרונות שונים. הרשות העירונית אמורה, במצב אידיאלי, להביא את כל אלה בחשבון. כאן הוועד השכונתי נעשה לשופר אידיאלי של קבוצות תושבים. יש להעניק לוועדי השכונות מעמד חוקי ולהסדיר את יחסיהם עם השלטון העירוני — ראשי הערים וחברי המועצות.
הצעת המחבר
בחירות בשכונות
התושבים בוחרים נציגים באופן אישי.
סמכויות הוועדים
זכויות, חובות ויחסי העבודה מקבלים מסגרת מוסדרת.
דיון במועצה
הצעות השכונות נדונות בהשתתפות נציגיהן.
אפשר לעשות זאת באמצעות ארגון מחדש של מבנה השלטון המקומי: להוסיף באופן רשמי בחירות לוועדי שכונות לצד הבחירות לראש העיר ולחברי המועצה. כיום הבוחרים מצביעים בבחירות המקומיות בשני פתקים — אחד לראש העיר ואחד לרשימת המועמדים למועצה. לדעתי ראוי להוסיף פתק נוסף לבחירת חברי הוועד השכונתי. נציגי השכונות צריכים להתמודד באופן אישי ולא ברשימות, כדי שכל בוחר ידע למי בדיוק הוא נותן את קולו. שבעת או תשעת המועמדים שיקבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר בשכונה ירכיבו את הוועד שלה. על המחוקק להאציל לוועדים סמכויות מסוימות, לעגן את זכויותיהם ואת חובותיהם ולקבוע מנגנון לקשר בינם לרשויות המקומיות. הצעות של הוועדים צריכות להידון בישיבות מועצת העיר בהשתתפות נציגי כל הוועדים.
גודל האזור יכול להשתנות לפי מאפייני היישוב. אזורים אלה נעשים לאזורי בחירה, ויכולים לכלול מכמה מאות ועד עשרות אלפי תושבים.
רפורמה כזאת עשויה להיות רלוונטית בראש ובראשונה לתושבי ערים גדולות במונחים ישראליים, שבהן ההבדלים בין התושבים ובין השכונות ניכרים למדי. הקמת מערכת מסודרת של ועדי שכונות בעלי סמכויות מוגדרות עשויה להועיל באופן מוחשי לאוכלוסייה.
