קשרים עולמיים
מחקר וארכיון
דוקטרינת הפריפריה של בן־גוריון — הסתמכות על הפריפריה הלא־ערבית (איראן, טורקיה ואתיופיה) מול הסביבה הערבית — הפסיקה לתפקד כמסגרת אסטרטגית לביטחון ישראל. שתיים ממדינות העוגן שלה, איראן וטורקיה, הפכו לגרעין של שני צירי התנגדות לישראל: השיעי והסוני.
הבסת הציר השיעי והחלשתו העמוקה לא הביאו הקלה, אלא פינו מרחב: ג׳יהאדיסטים השתלטו על סוריה, וטורקיה הציגה את עצמה כקוטב חלופי במאבק בישראל. ארצות הברית השלימה את המפנה כשמסרה למעשה את הכורדים לממשלה הג׳יהאדיסטית החדשה בדמשק ולפטרון הטורקי שלה. הניצחון הצבאי על איראן הרע את מצבה האסטרטגי של ישראל.
כשהביסה את הציר השיעי — חיזבאללה בלבנון, חמאס ואיראן עצמה — הסירה ישראל את הכוח שריסן את הרדיקליות הסונית: דווקא איראן וחיזבאללה נלחמו בג׳יהאדיסטים הסונים בסוריה ובעיראק. מתגבשת חזית סונית ללא פיקוד אחיד: טורקיה במרכז, עם סוריה כשלוחה, חמאס שעבר לאיסטנבול, קטר וסעודיה שחתמה על הסכם אסטרטגי עם פקיסטן הגרעינית. מתחת לרובד המדינתי נמצא רובד ג׳יהאדיסטי שאין לו שום מרכז: דאעש שהתעורר מחדש בסוריה ובצפון אפריקה, אל־קאעדה וארגוני הסאהל (מאלי).
כשהביסה את איראן, אותתה ישראל גם לגורמים הסוניים שבנסיבות הנוכחיות היא פגיעה ומבודדת פוליטית.
הפגיעוּת תלויה בנסיבות: ישראל יצאה מהמערכות המקבילות נגד איראן, חיזבאללה, חמאס והחות׳ים מותשת — מיירטים שאזלו, צבא שחוק והיעדר עתודה לחזית צפונית חדשה, שפותח יריב מסוג אחר: צבא של נאט״ו עם נשק היפרסוני.
הבידוד מתרחש במקביל: שלוש המשענות העיקריות הצטננו בבת אחת — הפטרון הצבאי (ארצות הברית), השותף הכלכלי המרכזי (האיחוד האירופי) והסביבה הערבית (סעודיה).
המעטפת החיצונית של ישראל נחלשה בדיוק בשעה שנבנה מולה ציר סוני, בעוד הציר השיעי — מדמם אך לא מחוסל — נשאר חזית פתוחה.
שלושה אתגרים יסודיים מצד טורקיה
האתגר הקיומי. ההנהגה הטורקית מכנה את ישראל במפורש איום על טורקיה ועל האזור. ההצהרה האחרונה היא מ־4 ביולי 2026: ארדואן אמר באיסטנבול שאין לאפשר לישראל ״מוכת שיגעון המלחמה״ לסכל את העסקה האמריקאית־איראנית, ושאין אפשרות להחלטה אזורית ללא המעצמות האזוריות. זהו שיא של הסלמה: ב־10 ביוני הכריז בפרלמנט שהפעולות הישראליות בלבנון ובסוריה ״מאיימות גם על טורקיה״, וקשר את ביטחון אנקרה לביירות ולדמשק. שר החוץ פידאן הזהיר בדצמבר 2025 ש״אחרי איראן ישראל אינה יכולה לחיות בלי עוינות״, והיעד הבא יהיה טורקיה.
האתגר הגאופוליטי. הפרויקט הנאו־עות׳מאני והפאן־טורקי, ודוקטרינת ״המולדת הכחולה״ התובעת מרחבים ימיים במזרח הים התיכון. איום חשוב לישראל הוא השפעת אנקרה הגוברת על אזרבייג׳ן וקזחסטן, שתי שותפות חשובות של ישראל (נפט אזרי, הקשר האנטי־איראני והעורף שבאזור הים הכספי), שהפאן־טורקיות מושכת בהדרגה למסלולה של אנקרה. הדבר בולט: כשישראל הכירה ברצח העם הארמני ב־28 ביוני 2026, באקו — למרות מעמדה כשותפה אסטרטגית — הביעה סולידריות לא עם ירושלים אלא עם אנקרה, כינתה את ההחלטה ״עיוות העובדות ההיסטוריות״ ודרשה לשקול אותה מחדש (אך שמרה על הפרגמטיות: לא עצרה נפט דרך ג׳ייהאן או פעולות נגד איראן משטח אזרבייג׳ן).
האתגר הכלכלי. טורקיה וסוריה שואפות לדחוק את ישראל ממסדרון הודו–האיחוד האירופי, ומשלימות ציר טורקי נגדי — המסדרון התיכון דרך זנגזור (TRIPP), חיבור יבשתי טורקיה–אזרבייג׳ן–מרכז אסיה העוקף את איראן. את המנגנון — נמלים, מסילות ומפעילים — אני מנתח בחלק העוסק במסדרון; כאן חשוב הכיוון עצמו: אנקרה מחזקת את מרכזיותה בתעבורה על חשבון ישראל. חיבור זנגזור אינו כפילות של IMEC (זהו ציר נפרד של מרכז אסיה–אירופה העוקף את רוסיה ואת איראן), אלא רובד נוסף של אותה התמרכזות: הוא מכפיף לאנקרה את התעבורה מהאזור הכספי וממרכז אסיה, ומחזק את כוח המשיכה הפאן־טורקי של באקו ואסטנה.
אף אחד משלושת הממדים אינו קטסטרופלי בפני עצמו; כוחם בשילוב: הרטוריקה הקיומית מעניקה חסות פוליטית, ההתפשטות הגאופוליטית בונה תשתית לחץ, והאתגר הכלכלי שולל מישראל מנוף חומרי. יחד זוהי אסטרטגיית דחיקה עקבית, ויש להעריכה כמכלול.
כל זאת על רקע התקרבות ארצות הברית לקטר, לטורקיה ולסוריה. במסגרת הזאת ביקור מקרון בדמשק והמאבק על מסדרון IMEC אינם סיפור צרפתי נפרד, אלא כיוון אנטי־ישראלי משותף שמביא לקדמת הבמה את פריז, ואחריה את תפקידה של אירופה.
פריז מעניקה לגיטימציה ל״סוריה החדשה״
ב־5 ביולי הודיע שירות העיתונות של הנשיאות הסורית (SANA) על ביקור מקרון בדמשק — ביקור ראשון של ראש מדינה מערבית מאז נפילת אסד, עם משלחת משקיעים וסדר יום של ״חיזוק היחסים״. הביקור משולב בלוח הזמנים של נסיעתו לפסגת נאט״ו באנקרה וממשיך את הקו שהחל בקבלת א־שרע בארמון האליזה במאי 2025.
ב־6–7 ביולי מקרון כבר בדמשק: הוא נפגש עם א־שרע, מקיים שולחן עגול לשיקום שלאחר המלחמה ומביא משלחת של CMA CGM ו־TotalEnergies, ובכך ממיר את הלגיטימציה הפוליטית ל״סוריה החדשה״ בגישה לתשתיות ולחוזים. זו תביעה מופגנת של פריז לתפקיד הסנגורית המערבית הראשית של דמשק ומפעילת נקודת הקצה הסורית של המסדרון.
מאחורי הנוסחה ״חיזוק היחסים״ עומד תפקיד קונקרטי: פריז הפכה לאדריכלית הפוליטית של חילוץ סוריה מבידוד הסנקציות. לאחר נפילת אסד עבר משטר הסנקציות האירופי מהיגיון של ענישה להיגיון של ניהול השיקום. במאי 2025 הסיר האיחוד כמעט את כל הסנקציות הכלכליות (נכסים ומגבלות סחר בהיקף של כ־$15 מיליארד), והותיר רק איסורים על נשק, מוצרים דו־שימושיים וטכנולוגיות דיכוי; ב־6 בנובמבר הוציאה מועצת הביטחון בהחלטה 2799 את א־שרע עצמו ואת שר הפנים אנס ח׳טאב מרשימות הטרור (14 בעד, סין נמנעה); ארצות הברית הסירה מהייאת תחריר א־שאם את מעמד ארגון הטרור ביולי, ובריטניה באוקטובר. מקרון, שקידם הסרה ״מהירה״ של יתר ההגבלות, ביסס לעצמו את תפקיד הסנגור המערבי הראשי של סוריה שאחרי אסד.
צרפת נתונה במשבר תקציבי ממושך (חוב גדל ורפורמות תקועות) ומפסידה לישראל בכל תחומי נוכחותה המסורתית במזרח התיכון: בשוק הנשק, בהישענות על נוצרים ודרוזים בלבנון ובסוריה, בגז ובהון סיכון. מכאן התמרון — להתבסס בדמשק ובאנקרה במקום שבו ישראל פגיעה, בתמורה לרישיונות גז בלבנון (TotalEnergies) ולחוזי נשק. ביקורת פומבית על ישראל משמשת כרטיס כניסה לשווקים הערביים.
מסדרון הודו–האיחוד האירופי: המאבק על התוואי
מסדרון הודו–המזרח התיכון–אירופה (IMEC), שעליו הוכרז ב־G20 בספטמבר 2023, תוכנן לעקוף את הורמוז ואת סואץ: מסילות ונמלים מהודו דרך המפרץ, ירדן וישראל — לחיפה ומשם לאירופה, עם חיסכון של עד 30% בעלויות ו־40% בזמן לעומת סואץ. לישראל הוקצה מקום במרכז — שער לאירופה. מאז משכתבים את המפה. החלשת איראן אפשרה לטורקיה להשתלט על סוריה, וכעת אנקרה ודמשק פועלות להעביר את התוואי מהנתיב הישראלי לנתיב טורקי־סורי.
בחסות של אנקרה על דמשק כבר בנתה טורקיה שליטה בציר הלוגיסטי לאורך מזרח הים התיכון: הנמלים הסוריים (לטקיה בניהול CMA CGM, טרטוס בניהול DP World), וחיבור הרכבות דרך סוריה וירדן (המסילה החיג׳אזית במסגרת מזכר טורקי־סעודי). טורקיה מקבלת שליטה בניהול התעבורה היבשתית והנמלית המחברת את הלבנט לאירופה ולמפרץ.
פריז אינה נכנסת לסוריה עם בקשת השתתפות, אלא מראש גשר שכבר תפסה. CMA CGM (רודולף סעדה) חתמה ב־1 במאי 2025 על זיכיון של 30 שנה למסוף המכולות בלטקיה — כ־95% מתנועת המכולות של סוריה — בהתחייבות של €230 מיליון (באוגוסט הואץ השלב השני ל־€200 מיליון, ובנובמבר צורפה AD Ports כשותפה של 20 אחוזים). כל ענף טרנס־אנטולי־סורי של IMEC מגיע לנקודת קצה ים־תיכונית — והנקודה הזאת כבר בשליטה תפעולית של חברה צרפתית. האינטרס המסחרי של פריז אינו רק נלווה לדחיקת ישראל מהלוגיסטיקה, אלא בנוי עליה ישירות: ככל שזורם יותר מטען דרך לטקיה, הנכס יקר יותר. הכסף הוא תאגידי, לא ממשלתי: אוצרו של מקרון מוגבל, אך CMA CGM אינה מוגבלת כך, ולכן המשבר התקציבי מגביל את פריז פוליטית אך אינו מונע מחברה פרטית להרחיב את עסקי הנמלים שלה.
פריז אינה כאן היוזמת וגם לא ״אחת מ־״ — כמעט כולם רוצים תוואי העוקף את ישראל: טורקיה וסוריה למען הענף שלהן, סעודיה למען עצמאות מישראל, איראן מעצם הגדרתה, וכנראה גם בירות אחרות באזור. הוויכוח אינו אם לעקוף את ישראל, אלא איזו חלופה תנצח — הטרנס־אנטולית־סורית דרך לטקיה או ״דרך הפיתוח״ העיראקית (עיראק–טורקיה); שתיהן עוקפות את ישראל. צרפת היא המעצמה האירופית הגדולה היחידה שהתייצבה לצד החזית הכמעט כלל־אזורית הזאת נגד הנתיב הישראלי.
להלן מי שמסוגלים להוציא את החזית הזאת לפועל — מי שבידיהם נכסים ומנופים קונקרטיים לצורך כך.
טורקיה — המנוע הפוליטי. פסגת נאט״ו ב־7–8 ביולי באנקרה מסמנת קפיצה במעמדו של ארדואן: טראמפ הודיע לקונגרס על מכירת מנועי F-110 תמורת $700+ מיליון למרות התנגדות מחוקקים, ורומז על F-35; נתניהו, שביקש לחץ על אנקרה בסוריה, נענה בדרישה להיות ״סביר״. מבחינת ישראל, מסירת עמוד השדרה הלוגיסטי של האזור לסוריה שבחסות טורקית אינה אובדן רווחים אלא סוגיית ביטחון.
סעודיה — הכסף והרצון. ריאד מוכנה להשקיע מיליארדים בסוריה דווקא למען עצמאות מישראל: היא כבר הסיטה פרויקטים של סיבים אופטיים דרך סוריה, וביוני 2026 חתמה עם טורקיה על מזכר למסילת רכבת דרך ירדן וסוריה (החייאת המסילה החיג׳אזית). בנתיב הזה אנקרה וריאד הן בעלות ברית, לא יריבות.
צרפת — הנמלים. העסקים הצרפתיים מחליפים את חיפה בלטקיה כנקודת הקצה של IMEC; הזיכיון של CMA CGM הופך את המוצא הים־תיכוני של המסדרון לנכס שערכו עולה בדיוק ככל שהנתיב הישראלי נדחק.
איחוד האמירויות — החריג. בנמלים הסוריים יש שחקן נוסף: AD Ports מחזיקה 20% מלטקיה, ו־DP World קיבלה את טרטוס ($800 מיליון). אבל מי שמגדרת סיכונים היא אבו דאבי דווקא, לא ״המפרץ״ כולו: האמירויות מושקעות הן בענף הסורי והן ב־I2U2 עם ישראל, סוחרות עם הודו בהיקף של $100+ מיליארד וקשורות לטכנולוגיה הישראלית. האמירויות הן המונרכיה היחידה מחוץ לקואליציה האנטי־ישראלית; הן מעוניינות בקיום מקביל של הנתיבים, לא בהחלפת אחד באחר.
מעגל הלחצים המתרחב: ארצות הברית, האיחוד האירופי ואיראן
ארצות הברית — מפנה הרחק מירושלים. בתוך חצי שנה פנתה וושינגטון באופן מופגן הרחק מישראל, וכמעט כל צעד שלה מעלה את משקל אנקרה ודמשק — העומדות מאחורי הענף המתחרה. המזכר האיראני־אמריקאי מ־17 ביוני נחתם בלי ישראל (נשלח לה עותק), וסימן את אובדן הווטו הישראלי; בעניין סוריה נבלמה ירושלים, ואת אנקרה מחמשים במנועי F-110. הבולט מכול הוא העניין הלבנוני: ב־G7 ובראיונות הציע טראמפ כמה פעמים להעביר את הטיפול בחיזבאללה לסוריה ואמר שא־שרע ״יעשה זאת טוב יותר מישראל״; לפי Reuters, הממשל בדק מאז השנה הקודמת אפשרות להכנסת כוחות סוריים למזרח לבנון ונתן ״אור ירוק״ — אף שהשליח המיוחד בראק כינה זאת שקר, וא־שרע עצמו דוחה התערבות (וכך גם ביירות וירושלים). דמשק חוששת לחזור על הכיבוש של 1976–2005, מתגובות איראניות ומתגובת העדה השיעית שלה, ומנגנוני הכוח שלה אינם מאוחדים.
כוונתו של טראמפ אינה ערעור אלא צירוף למסגרתו: בחיזור אחרי א־שרע (ביקור בבית הלבן ב־10 בנובמבר 2025, הסרת מעמד הטרוריסט והפרס בסך $10 מיליון, הזמנת חברות אמריקאיות לנפט ולגז הסוריים), הוא מושך את דמשק לא לקואליציה אנטי־ישראלית אלא לסדר האזורי שלו — עד כדי נורמליזציה באמצעות הסכמי אברהם. אותו סדר הוא בונה גם בעזה: ״מועצת השלום״ של טראמפ (אמנתה נחתמה בדאבוס בינואר 2026, המנדט — החלטה 2803 של מועצת הביטחון, והיושב ראש הקבוע — טראמפ עצמו) מעגנת את קטר וטורקיה כערבות להפסקת האש ומכניסה אותן לוועד המנהל לענייני עזה — בניגוד להתנגדותו המפורשת של נתניהו, שדרש להרחיק את שתי הבירות.
אבל הכוונה והתוצאה נפרדות. התוכנית הכוללת (29 בספטמבר 2025, מעוגנת בהחלטת מועצת הביטחון 2803) קובעת ״מסלול מותנה״ למדינה פלסטינית: היא תקום רק לאחר רפורמה ברשות הפלסטינית ובהתאם להתקדמות שיקום עזה, כך שכאן שומרת ישראל על וטו בפועל. אבל עצם עקרון הזיקה הפלסטינית, שקיבל תוקף ברמת מועצת הביטחון, הוא אותו עיקרון שהמתכונת האירופית משלבת ב־IMEC; ואם בניהול עזה הדבר נתון לשליטת ישראל, במסדרון אותה התניה הופכת לתנאי מוקדם ששום ממשלה בירושלים לא תמלא.
מתגבש מערך יציב: פריז מעניקה לגיטימציה ל״סוריה החדשה״; וושינגטון מנסה להשתמש בה ככלי כוח זול נגד חיזבאללה, ובו־זמנית מכניסה את אנקרה ודוחה לניהול עזה; א־שרע גובה את הדיבידנדים ומתחמק מתפקיד חיל משלוח. התוצאה לישראל אחת, בלי קשר לכוונות טראמפ: ארצות הברית מעלה בשיטתיות את משקלם של אותם גורמים (דמשק, אנקרה ודוחה) העומדים מאחורי החזית האנטי־ישראלית והענף המתחרה.
האיחוד האירופי — סולם סנקציות בעניין ההתנחלויות. ב־3 ביולי הודיעה פון דר ליין על מסמך להגבלת מוצרים מההתנחלויות והזכירה שההצעה להשעות את העדפות הסחר של הסכם ההתאגדות עדיין על השולחן (ברוב מיוחס); במאי הוטלו סנקציות על גופי התיישבות (אמנה, נחלה ורגבים). התקרה הפוליטית של נכונות בריסל להעניק לישראל את נקודת הקצה יורדת, והמדינה הפלסטינית משולבת בעמדת הבירות האירופיות. המנגנון אינו רק סנקציות אלא תכנון פרויקט, ויש לו צורה מוכנה — ״משולש השלום של IMEC״ (ישראל–פלסטין–ירדן), שמקדמת EcoPeace Middle East: מסגרת הומניטרית־מסחרית Jordan–West Bank–Israel–Gaza, עם ירדן כצומת, מרכזי מעבר ביריחו, בחברון ובעזה, וענפים לחיפה ולעזה כ״שני שערים״ למסדרון בדגם רוטרדם והמבורג. זו אינה תוכנית של האיחוד האירופי, אלא מודל מסלול שמאמצים מלמעלה: CEPS משלב אותו ב־Global Gateway בנוסחה ״שלום באמצעות קישוריות״, וניתוחים לקראת G7 דורשים להציב במרכז המבנה האזורי דווקא את הקשר ישראל–פלסטין–ירדן. כך מקבלת ״הזיקה הפלסטינית״ שלד נושא: אירופה מוכנה לאשר את נקודת הקצה הישראלית לא תוך עקיפת פתרון שתי המדינות, אלא כמשענת שלו — ודווקא זה הופך את הנתיב לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית פנימית בירושלים.
איראן — חזרה להסדרה. המזכר מ־17 ביוני, ספירה של 60 יום, שיחות טכניות בדוחה, פתיחת הורמוז ורמיזת טראמפ על הצטרפות איראן להסכמי אברהם. ההשפעה כפולה, ויש להעריכה במדויק. פתיחת הורמוז מסירה את הסיבה הדחופה, הקשורה לעלות, למעקף היבשתי: אם המצר פועל, הדחיפות של מעקף יקר יורדת בכל הנתיבים, כולל הסורי. אבל הסיבה המבנית נשארת: איראן שומרת מנוף לשיבוש הלבנט והמצר (תשלום עבור מעבר), ודווקא המנוף הזה משאיר את המעקף היבשתי כצורך אסטרטגי — כבר לא כחיסכון אלא כביטוח מפני הברז האיראני. ״דרך הפיתוח״ העיראקית נעשית בינתיים פחות רעילה. המבנה שברירי: בן גביר מצהיר ש״הסכם טראמפ אינו מחייב את ישראל״, והתקיפות בלבנון נמשכות.
הפער הצבאי־טכנולוגי: הגנה אווירית המכוונת לאיום האיראני
שינוי ציר האיום יוצר תוצאה צבאית מדידה שהניתוח הפוליטי נוטה להשמיט. ההגנה האווירית הרב־שכבתית של ישראל נבנתה מול איראן: Arrow-2 ו־Arrow-3 נוצרו, לפי הודאה מפורשת של המפתחים, נגד איום הטילים האיראני. Arrow-3 מיירט טילים בליסטיים בטווח של עד 3000 ק״מ מחוץ לאטמוספרה, במרחק רב; Arrow-2 — עד 1500 ק״מ בתוך האטמוספרה. הגאומטריה כולה מותאמת לציר מזרח–מערב ולזמן מעוף איראני של כ־12–15 דקות.
הכיוון הצפוני שובר את הגאומטריה הזאת. אנקרה–תל אביב הן כ־890 ק״מ בלבד: מרחק הנמצא בטווח Tayfun הטורקי (Block-1 — 800 ק״מ, Block-4 — 1000–1500 ק״מ, Mach 5+, ייצור סדרתי מאז 2026), וזמן המעוף משטח טורקיה יורד ל־5–6 דקות. מדרום סוריה ומהגולן, שם טורקיה מרחיבה את נוכחותה, המרחק לחיפה הוא כ־60 ק״מ — זה כבר התחום של David’s Sling או Iron Dome, לא של Arrow, והזמן נמדד בשניות. Arrow-3, עם יירוט מחוץ לאטמוספרה, יקר מדי למטרות כאלה (כ־$2 מיליון לשיגור) ואינו מיטבי מבחינת הזווית.
מערך ההגנה מטילים, שהותאם לכיוון האיראני, דורש מול הכיוון הסורי־טורקי שינוי פיזי בכיוון הסוללות, שכבות חדשות בעלות גאומטריה אחרת, או שניהם — סעיף נפרד של כסף וזמן שאינו בר־השוואה לשום חיסכון במסדרון, ואינו נדון בפומבי בידי התעשיות הביטחוניות הישראליות. האיום הטורקי כאן אינו ״איראן שנייה״ ברשימה, אלא משימה קשה יותר מבחינה איכותית: ריבוי נקודות שיגור קרובות ומפוזרות מוזיל בחדות לתוקף את עלות הרוויית ההגנה האווירית ופריצתה.
מסקנות
האתגר הטורקי הוא מערכתי ונעשה ראשון במעלה. הרטוריקה הקיומית, ההתפשטות הגאופוליטית והדחיקה הכלכלית הן אסטרטגיה טורקית אחת, ויש להעריכה כמכלול.
חמישה לחצים מתכנסים על הנתיב הישראלי, וכולם קשורים לאנקרה כמנוע: המפעילה הצרפתית של נקודת הקצה בלטקיה, חיבור הרכבות הטורקי־סעודי, המפנה האמריקאי לארדואן ולדמשק, סולם הסנקציות האירופי הכולל תנאי פלסטיני (מודל ״משולש השלום של IMEC״), והשליטה הטורקית עצמה בתשתית הנמלים והרכבות של המסדרון. איראן אינה לחץ שישי כאן, אלא גורם המוציא אוויר: פתיחת הורמוז עשויה להפחית את דחיפות מרוץ המסדרונות כולו לכל המשתתפים, אך אין בכך הצלה לנתיב הישראלי — רק הפחתת ערכו של הפרס שעליו האחרים מתחרים.
לכלכלה הפוליטית נוסף מחיר צבאי־טכנולוגי: שינוי ציר האיום ממזרח לצפון מפחית את ערכה של ההגנה האווירית שנבנתה מול איראן ומחייב השקעות נפרדות, שאינן בנות־השוואה לשום חיסכון במסדרון.
״התנאי הפלסטיני״ להקמת מסדרון כזה הופך את הנתיב הישראלי לבלתי ניתן למימוש בתנאי האיחוד האירופי ולבלתי ישים בפוליטיקה הפנימית. בריסל וריאד דורשות זיקה פלסטינית ששום ממשלה ישראלית לא תספק על רקע הרחבת הריבונות הישראלית.