קשרים עולמיים
מחקר וארכיון
מדוע תוכנית הגרעין הטורקית לא תיעצר עם נפילת איראן — ומדוע ישראל עדיין לא הבינה זאת
חמישה ימים לאחר סיום השלב הפעיל במלחמה עם איראן, ב-14 באפריל 2026, אמר שר החוץ הטורקי הקאן פידאן שהתקיפות הישראליות בסוריה מציבות ״סיכון חמור״ לאנקרה, ושהריסון הנוכחי של ישראל קשור להתמקדותה בעימות האיראני — אך ההתמקדות הזאת, להערכתו, ״עלולה להיות זמנית״. בתקשורת הישראלית נתפס הניסוח כעוד השתלחות מבית ארדואן. ואולם זו הייתה הבהרה פומבית של עמדה שפידאן הציג כבר ב-9 בפברואר בריאיון ל-CNN Türk: אם יופיע נשק גרעיני חדש באזור, טורקיה ״תיאלץ בהכרח להצטרף למרוץ הגרעיני״.
בירושלים קראו את ההצהרה מפברואר במסגרת המוכרת. טורקיה מגיבה לתוכנית האיראנית. מכאן שהכרעת איראן מסירה את האיום. מכאן שאחרי מרץ 2026 אפשר לשכוח מן הפצצה הטורקית.
זו טעות. ואופייה של הטעות חשוב יותר מעצם קיומה: היא חושפת שהדיון הציבורי הישראלי קורא את סוגיית הגרעין הטורקית בקטגוריות שאינן שייכות לה.
סממן, ולא תגובה
בפברואר 2026 ערך המרכז האנליטי ״דור מוריה״ סקר מומחים[1] בקרב ארבעה עשר מומחים — חוקרי מדע המדינה, היסטוריונים, אנליסטים צבאיים, סוציולוגים, משפטנים, חוקרי דת ורבנים. הפאנל הורכב על פי עקרון הפיזור האידאולוגי המרבי: מעמדות שמאל ליברליות ועד עמדות ימין דתיות. כל ארבעה עשר המומחים, באופן בלתי תלוי זה בזה, הגדירו את הצהרת פידאן כחלק מתוכנית עקבית, ולא כאלתור רטורי.
שלושה יסודות להגדרה הזאת. הראשון משפטי: עם שחיקת משטר מניעת התפוצה הגרעינית, דיונים פומביים של מעצמות גדולות בנשק גרעיני מקבלים אופי של נבואה המגשימה את עצמה. השני טכנולוגי: בשטח טורקיה כבר מוצבות כחמישים פצצות גרעין טקטיות אמריקאיות מדגם B61 במסגרת תוכנית השיתוף הגרעיני של נאט״ו; המעבר מתפקיד של ״מארחת גרעינית״ לתוכנית עצמאית כרוך במחיר טכנולוגי נמוך מכפי שמקובל לחשוב. היסוד השלישי — והמרכזי — הוא אידאולוגי.
חוקר דת מהפאנל טבע לכך מונח: ריבונות גרעינית סונית. ההיגיון פשוט כשעוקבים אחריו צעד אחר צעד. לישראל, מדינה יהודית, יש פצצה. איראן, מדינה שיעית, מתקדמת לעברה. פקיסטן הסונית מרוחקת גאוגרפית ומשרתת את מטרותיה שלה — בראש ובראשונה מול הודו. טורקיה, התובעת הנהגה בעולם הסוני, אינה יכולה להישאר המעצמה הסונית הגדולה היחידה ללא מעמד גרעיני במערך שבו השיעים והיהודים חמושים. לא מפני שמישהו תוקף אותה. מפני שהנהגה לא-גרעינית באזור גרעיני היא אוקסימורון שאינו מתיישב עם התביעה לתפקיד של ח׳ליפות.
על בסיס זה הציג רב מהפאנל תחזית שהגיעה למסקנתו של חוקר הדת במסלול אחר: גם אם ינוטרל המשטר האיראני לחלוטין, טורקיה תמשיך בתוכנית הגרעין. מפני שאיראן מעולם לא הייתה הבסיס לתוכנית. הבסיס היה התביעה הנאו-עות׳מאנית.
מדוע זו אינה פקיסטן ואינה ערב הסעודית
ההשוואה לשתי הסוגיות הגרעיניות הסוניות האחרות חושפת את ייחודו של המקרה הטורקי.
פקיסטן השיגה את הפצצה ב-1998 בתגובה לפצצה ההודית. התוכנית הייתה הגנתית במקורה ונשארה הגנתית בתפקידה. אסלאמאבאד אינה מציגה אותה כנכס כלל-אסלאמי, אינה מציעה ״מטרייה גרעינית״ לעולם הסוני ואינה קושרת אותה לתביעה להנהגת האומה האסלאמית. הפצצה משרתת את המדינה, לא את העדה הדתית. למרות כל הרטוריקה האסלאמית הפומבית של פקיסטן, מבחינה טכנית זו תוכנית דרום-אסייתית ולא מזרח-תיכונית.
ערב הסעודית, העשויה לקבל פצצה פקיסטנית ״מוכנה לשימוש״ בתרחישים מסוימים, פועלת בהיגיון אחר — היגיון של לקוח, ולא של טוען להנהגה. ריאד מוכנה לרכוש מעמד גרעיני מן המוכן אם יהיה בכך צורך, אך אינה מוכנה לבנות אידאולוגיה סביב המעמד הזה. בעבור המלוכה הסעודית הפצצה היא ביטוח, לא מניפסט.
המקרה הטורקי שונה. בוועידה הבין-לאומית של המפלגות הפוליטיות באסיה, ב-12 באפריל 2026, אמר ארדואן משפט שכדאי לקרוא בתשומת לב: ״כפי שנכנסנו לקרבאך, כפי שנכנסנו ללוב, כך נעשה גם להם. דבר אינו מונע מאיתנו לעשות זאת. צריך רק להיות חזקים מספיק״. ישראל היא רכיב משתנה במשפט הזה. היא מוצבת כאן בתוך נוסחה קיימת. מבנה הנוסחה חשוב יותר מהיעד המסוים: טורקיה מונה את הצלחות ההתפשטות שלה ומשליכה מהן הלאה. זו אינה שפתה של מעצמה המגינה על המרחב שלה. זו שפתה של מעצמה המקרינה כוח, ובהיגיון הזה מעמד גרעיני הוא השלב הבא, ולא תגובה.
סימן נוסף: הטיל ההיפרסוני הטורקי Tayfun Block 4, שטווחו אלף קילומטרים — והוא מסוגל לפגוע בכל נקודה בישראל, לרבות המרכז הגרעיני בדימונה — מפותח ונבחן באותו פרק זמן שבו פידאן מדבר על מרוץ גרעיני. זו תוכנית מתואמת: אמצעי השיגור והמעמד מתקדמים במקביל.
נאו-עות׳מאניות בתוספת ״האחים המוסלמים״
המעטפת האידאולוגית של תוכנית הגרעין הטורקית נבנית משני מקורות שהתמזגו ברטוריקה של ארדואן, אך ניתן להבחין ביניהם מבחינה מושגית.
הראשון הוא הנאו-עות׳מאניות: החייאת העבר האימפריאלי כתבנית למדיניות האזורית. במסגרת הזאת טורקיה אינה מדינת לאום במובן האירופי, אלא יורשתו של מרכז ציוויליזציוני שאיבד את מעמדו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ולוזאן וכעת משיב אותו לעצמו. בהיגיון הנאו-עות׳מאני, הפצצה היא סממן לריבונות ברמה הראויה למעצמה, ולא לפרובינציה. הממד הסמלי כאן אינו נופל מן הממד הצבאי.
המקור השני הוא רשת האסלאם הפוליטי שנבנתה סביב ״האחים המוסלמים״ והציר טורקיה–קטר. זו זהות על-מדינתית ולא מדינתית: סולידריות דתית כעיקרון פוליטי הנשען על אוניברסליזם סוני. במסגרת הזאת טורקיה אינה אחת המדינות האסלאמיות, אלא מנהיגה הנוטלת אחריות על האומה האסלאמית. בהיגיון הזה מעמד גרעיני אינו פוליסת ביטוח למדינה, אלא ערובה לעולם הסוני.
בפרקטיקה הפוליטית שני המקורות האלה מחוברים זה לזה. סקר מייצג של ״דור מוריה״ במאי 2025 מצא כי 56,7% מהישראלים מזהים את תמיכת טורקיה בקבוצות אנטי-ישראליות — חמאס, ארגונים ג׳יהאדיסטיים בסוריה ו״האחים המוסלמים״ — כממד מרכזי של האיום הטורקי. כלומר, התודעה הציבורית קוראת נכון את ליבת האיום, גם כשהנושא הטורקי עצמו נותר בשולי תשומת הלב. הדבר חשוב: ברמת הפרטים התמונה נכונה. היא אינה מתגבשת למסגרת מערכתית.
המסלול הטכנולוגי
אם המוטיבציה האידאולוגית יציבה, נותרת שאלת המסלול הטכנולוגי. וכאן מצבה של טורקיה הוא מצב שהחשיבה האסטרטגית מחוץ למעגל מומחים מצומצם ממעטת לדון בו.
חמישים פצצות B61 אמריקאיות בבסיס אינג׳ירליק הן רכיב בהסדר השיתוף הגרעיני של נאט״ו, המעניק לטורקיה באופן פורמלי גישה לנשק גרעיני במנגנון של מפתח כפול. מבחינה משפטית טורקיה אינה בעלת הפצצות; מבחינה מבצעית הן מוצבות בשטחה, מתוחזקות במשותף, ותשתיות הצבתן נמצאות בשליטה טורקית. אין זה צעד לקראת תוכנית עצמאית, אך חלק ניכר מן המסלול הטכנולוגי אליה כבר הושלם. מתקני אחסון, תובלה, ניטור קרינה וכוח אדם מיומן — כל אלה כבר קיימים.
לכך מצטרפת תוכנית טילים בשלה: Tayfun, Gökdoğan, Bozdoğan ופיתוחים בתחום אמצעי השיגור השיוטיים והבליסטיים. קיימת גם תוכנית גרעין לאומית במגזר האזרחי — הכור באקויו נבנה בידי ״רוסאטום״. אם יתעורר צורך, המעבר מתוכנית אזרחית לדוקטרינה גרעינית צבאית לא יתחיל מאפס, אלא יתבסס על האצת תשתיות קיימות.
מומחה לביטחון לאומי מפאנל ״דור מוריה״ מציג טיעון טכני שאינו מובן מאליו: מערכת ההתרעה המוקדמת וההגנה מפני טילים של ישראל הותאמה היסטורית לאיומים בליסטיים ממזרח ומדרום-מזרח, ולכן הופעת כיוון איום טורקי עשויה לחייב התאמה נוספת של החיישנים, הנהלים ופריסת אמצעי ההגנה האווירית.
מה המשמעות לישראל
הבנת התוכנית הטורקית כתוכנית תגובה היא הצורה המסוכנת ביותר של קיבעון אסטרטגי. היא יוצרת אשליה שהבעיה תיפתר באמצעות פעולה חיצונית: עצרנו את איראן — הסרנו גם את שאלת טורקיה. אם השערת הריבונות הגרעינית הסונית נכונה, אין זה כך.
מכאן נובעות כמה השלכות מעשיות שטרם נוסחו בשיח האסטרטגי הישראלי.
ראשית, חיסול התוכנית האיראנית אינו סוגר את תיק הגרעין האזורי. הוא משנה את אופיו. במקום כיוון האיום השיעי מגיע כיוון סוני, שמניעיו יציבים יותר: לתוכנית האיראנית היה גרעין דוקטרינרי שנקשר לשלטון מסוים בטהראן, ועקרונית אפשר היה לבטלה בעקבות חילופי משטר. הריבונות הגרעינית הסונית היא תוכנית הקשורה למנהיגות אזורית כמטרה, וקשה יותר להביא לביטולה באמצעות השפעה חיצונית.
שנית, אופק הזמן של שני האיומים שונה. התוכנית האיראנית הוערכה במונחי שנים, והטורקית מוערכת במונחי עשורים — בהנחה שאין גורמים חיצוניים המאיצים אותה. הופעת מאיצים כאלה (משבר בנאט״ו, יציאת ארצות הברית מאינג׳ירליק, הידרדרות חדה ביחסי רוסיה וטורקיה תוך אובדן הגישה לטכנולוגיות גרעין רוסיות, או להפך — התקרבות אסטרטגית) עשויה לצמצם את האופק. אי אפשר להגיע להערכה יציבה בלי ניטור מתמשך של משתנים שהיו משניים במקרה האיראני וכאן נעשים מרכזיים.
שלישית, כלי ההרתעה שישראל פיתחה מול איראן מתאימים פחות לטורקיה. טורקיה חברה בנאט״ו. משטר סנקציות נגד אנקרה בהיקף שהופעל נגד טהראן אינו אפשרי מבחינה פוליטית. תקיפה צבאית של תשתיות טורקיות אינה עומדת על הפרק בתרחיש הנראה לעין. נותרו כלים שישראל אינה רגילה להשתמש בהם: דיפלומטיה ממושכת ללא ערבויות סופיות, פעולה דרך וושינגטון ובירות אירופה ובניית קואליציות אזוריות שבהן טורקיה נוכחת ככוח שמגבילים אותו, ולא ככוח שמרתיעים אותו. זו תרבות אסטרטגית אחרת, שאינה מפותחת בישראל.
שפה שעדיין לא התגבשה
פאנל המומחים מפברואר תיעד את הבעיה העיקרית בדיוק רב: הדיון הציבורי הישראלי בטורקיה מפגר אחרי המציאות הטורקית במושג, ולא בידיעה חדשותית. לא חסרים נתונים — יש די והותר מהם. חסרה מסגרת שבה הנתונים האלה נקראים נכון. המסגרת המוכרת — ״איום כתגובה להתגרות״ — אינה מתאימה לטורקיה של 2026.
הריבונות הגרעינית הסונית כמושג מציעה מסגרת אחרת. בתוכה הפצצה היא סממן למעמדו של מרכז דתי-אימפריאלי, ולא כלי של מדינה. במסגרת הזאת התוכנית עמידה בפני השפעות חיצוניות במידה שלא הייתה לתוכנית האיראנית. והרתעת תוכנית כזאת דורשת דיפלומטיה מסוג אחר — רב-שנתית ולא רק דיפלומטיית משבר, המתמודדת עם התשתית האידאולוגית ולא רק עם טכנולוגיות טילים.
כדאי לקרוא את הצהרת פידאן מ-14 באפריל על הריסון הישראלי ה״זמני״ כהודעה על לוח זמנים, ולא כאיום. טורקיה מודיעה שאחרי הפרק האיראני יגיע תורה. ישראל עדיין לא ניסחה את תשובתה.
איגור קמיניק — ORCID: 0009-0008-0981-965X
