קשרים עולמיים
מחקר וארכיון
טראמפ מפרק את הציר האיראני — ומחזק את הציר הטורקי, המכריז בגלוי שישראל היא איום.
ב-24 ביוני הודיע ממשל טראמפ לקונגרס על כוונתו למכור לטורקיה משלוח של מנועי מטוסים מדגם General Electric F110 בהיקף של יותר מ-700 מיליון דולר. המנועים מיועדים ל-KAAN — מטוס הקרב הטורקי מהדור החמישי, ספינת הדגל של התעשייה הביטחונית הלאומית.
ב-26–27 ביוני אומר נשיא טורקיה משפט שכדאי לקרוא לאט: ״האידאולוגיה הג׳נוסיידית, הכובשת וההתפשטותית המכונה ציונות מאיימת לא רק עליי… היא מאיימת על כולם״. ומוסיף: ״כשאנחנו נאבקים בציונות, אנחנו עושים זאת למען הישרדותנו ולמען הישרדות האומה שלנו״.
וב-7–8 ביולי מארחת אנקרה את פסגת נאט״ו, שבה הברית מבטיחה ״עשרות מיליארדים״ בחוזים ביטחוניים חדשים.
כשמחברים את שלושת התאריכים האלה, מצטייר היגיון שהשיח הישראלי מנסה להשתיק. ביד אחת וושינגטון מפרקת את הציר השיעי שנבנה נגד ישראל — וביד האחרת מחמשת את הציר הסוני-טורקי, המגדיר את האנטי-ציונות כחלק מההישרדות הממלכתית של טורקיה. אין זה משחק כפול או בגידה. זהו סחר בצירים: ציר איום אחד מנוטרל, אחר תופס את המקום שהתפנה, ועל שתי הפעולות חותמים באותו חדר.
נפילת הציר השיעי
לפני שנה וחצי נראה הציר האיראני כשלד הנושא את כל הארכיטקטורה האנטי-ישראלית האזורית. טהראן מימנה וחימשה את חיזבאללה, חמאס והחות׳ים, ובנתה קשת של שלוחים מלבנון ועד תימן. אסטרטגיית ״הלחץ המרבי״ של טראמפ נועדה בדיוק לכך — להתיש את איראן כלכלית ופוליטית ולשלול ממנה את המשאבים לתמיכה בשלוחים.
עד אמצע 2026 נשבר הציר הזה. חיזבאללה הוחלש קשות, התוכנית הצבאית האיראנית הוסגה לאחור ורשת המדינות והארגונים התלויים בטהראן הצטמצמה. במונחי האיום המיידי זהו ניצחון ישראלי. אבל ניצחון על ציר אחד אינו מבטל את האיום — הוא מסיט אותו. וגם הסקר הציבורי של ״דור מוריה״ (מאי–יוני 2026, 1007 משיבים, טעות דגימה של ±3,1%) מראה שהציבור כבר חש את השינוי ברמה האינטואיטיבית, גם אם עדיין במעומעם.
בתרחיש שבו טורקיה מקבלת תפקיד משמעותי על רקע משא ומתן אפשרי בין ארצות הברית לאיראן על הסדר אזורי, 39,3% מהישראלים השיבו שהדבר יחזק את מעמדה של אנקרה ויגביר את הסיכונים לביטחון ישראל ואת השפעתם של כוחות אסלאמיסטיים עוינים. רבע נוסף רואים סיכונים שערבויות בין-לאומיות עשויות לרסן. במילים אחרות, התודעה הציבורית תופסת באופן אינטואיטיבי: את מקומו של הפטרון השיעי היוצא תופס פטרון סוני-טורקי — ואין בכך הקלה.
מחיר הניטרליות
מדוע וושינגטון מעניקה לאנקרה מקדמות נדיבות כל כך? טראמפ עצמו נתן את התשובה — בחדר הסגלגל, בעומדו לצד מזכ״ל נאט״ו. לדבריו, ארדואן היה המועמד העיקרי להצטרף למלחמה לצד איראן — ״מפני שהוא לא אוהד גדול של ישראל״. טראמפ ביקש ממנו להישאר מחוץ למלחמה. ארדואן נשאר בחוץ. כעת וושינגטון משלמת את החשבון: מנועי F110 כמקדמה, משא ומתן על החזרת טורקיה לתוכנית F‑35 (שממנה סולקה ב-2019 בעקבות רכישת מערכות S‑400 הרוסיות), ומסגרת הטקסים של פסגת נאט״ו כנגיעה המסיימת.
״אני צריך רק את הנאמנות שלהם״, פלט טראמפ בדברו על הטורקים. זו נוסחת העסקה בצורתה המזוקקת. הניטרליות הטורקית במלחמה עם איראן משולמת בהתחמשות טורקית לאחריה.
ההצהרות בתוך ממשל טראמפ מאלפות. סגן הנשיא ואנס מדבר על חזרה אפשרית של טורקיה לתוכנית F‑35 ועל ״אישור העמידה בהתחייבויות״ — אף שמערכות S‑400 עדיין נמצאות בשטח טורקיה, ואין ערבויות מאומתות להימנעות מרכישות חדשות. מזכיר המדינה רוביו ישיר יותר: ״אין לנו ברירה, כי החוק הוא שקובע״. כאשר סגן הנשיא ומזכיר המדינה נוקטים עמדות הסותרות זו את זו באותה סוגיה, אין זה כאוס. זהו מרווח תמרון: הנשיא משאיר לעצמו מרחב פעולה, ומרחב הפעולה של נשיא ארצות הברית הוא משתנה מבני שישראל אינה יכולה לשלוט בו.
מה ראו המומחים
כאן הידע המקצועי מצטרף לאינטואיציה הציבורית. במאי 2026 ערך ״דור מוריה״ סקר מומחים בנושא ״טורקיה וסביבתה הגאופוליטית של ישראל״ — אחד עשר מומחים, מן השמאל החילוני ועד הימין הדתי. התוצאה העיקרית היא חפיפה בהערכות לכל רוחב הקשת הרעיונית: אבחון מבני, ולא פרשנות מפלגתית.
האבחון בנוגע לארצות הברית אחיד — ואינו מעודד. ארצות הברית אינה שותפה בריסון אנקרה. CAATSA, חוק הסנקציות שאמור להעניש את טורקיה על רכישת מערכות S‑400 הרוסיות, נותר כלי שהממשל מפעיל על פי שיקול דעתו ונמנע בעקביות מלהפעיל נגד טורקיה. הדינמיקה המטוטלתית ביחסי ארצות הברית וטורקיה היא כשלעצמה נקודת תורפה מבנית לישראל. וחשוב מכך, וושינגטון מסוגלת להמיר חלק מההתנגדויות הישראליות בשיתוף פעולה טורקי — בעזה, בסוריה ובמסגרת נאט״ו. כל המומחים היו שותפים למסקנה אחת: ישראל צריכה להבטיח את עצמה באמצעות מערך משלה, ולא לסמוך על לחץ אמריקאי על טורקיה ועל ארדואן.
אירועי השבועיים האחרונים אישרו ממש את טענת הפאנל. המומחים תיארו את מנגנון העסקה במאי. ביוני מימש אותו טראמפ בפועל: ההתנגדויות הישראליות לחימוש טורקיה הומרו בניטרליות טורקית במערכה האיראנית. הפאנל הספיק להתברר כצודק עוד לפני שיבשה הדיו על הדוח.
האסימטריה בין שני הצירים
קל להתפתות ולהשוות בין שני הצירים: היה איום שיעי, וכעת יש איום סוני, וההבדל הוא עדתי בלבד. זו טעות — וטעות מסוכנת.
אפשר היה לרסן את הציר השיעי בכלים שישראל למדה להפעיל: סנקציות, תקיפות תשתית ופעולה נגד משטר הקשור למרכז כוח מוגדר בטהראן. הציר הטורקי אינו ניתן לריסון בכלים האלה. טורקיה חברה בנאט״ו. סנקציות נגד אנקרה בהיקף שהופעל נגד איראן אינן אפשריות מבחינה פוליטית. תקיפה צבאית של תשתיות טורקיות אינה עומדת על הפרק בשום תרחיש הנראה לעין. נותר מה שישראל אינה רגילה להסתמך עליו: דיפלומטיה ממושכת ללא ערבויות סופיות וקואליציות אזוריות שבהן טורקיה נוכחת ככוח שצריך להגביל, ולא להרתיע בכוח.
במילים אחרות, ישראל ריסקה את הציר שהרשו לה לרסק — ומקבלת ציר שאין לה גישה כוחנית אליו. האיום היוצא היה צבאי ואפשר היה להכריעו בכוח. האיום הנכנס הוא מוסדי, משולב בברית המערבית, ואינו נכנע לכוח.
בה בעת המומחים מזהירים מפני פאניקה בכיוון ההפוך: משקלו של הווקטור הצבאי הפאן-טוראני מוערך ביתר, והתערבות צבאית ישירה של טורקיה בתרחיש ישראלי כלשהו אינה נראית באופק הנראה לעין. האיום האמיתי אינו טנקים אלא רשתות: חסות אידאולוגית וחסות על שלוחים, וצבירת הון פוליטי באמצעות ערוצים הומניטריים ודתיים. הסחר בצירים מסוכן מפני שטורקיה עולה למגרש — עם נשק אמריקאי בידיה ולגיטימציה אמריקאית מאחוריה — ולא מפני שמחר היא תתקוף.
מה ישראל עדיין לא ניסחה
הפסגה באנקרה תתקיים כמתוכנן. ארדואן יארח שלושים ושניים ראשי מדינות — עם מנועי F110 כמנה ראשונה, האפשרות לקבל F‑35 כמנה עיקרית ורטוריקה של אנטי-ציונות קיומית כתוספת לקהל הביתי. טורקיה תהיה מה שכבר הפכה להיות: מקבלת נשק מערבי, המשולבת בברית המערבית ובה בעת מנהלת רטוריקה ממלכתית שראש ממשלת ישראל מבין כקריאה להשמדה.
המבנה של הסתירה הזאת לא ייפתר באנקרה או בוושינגטון. הפניות ללחץ אמריקאי, כפי שהראו גם סקר המומחים וגם חודש יוני עצמו, נתקלות באינטרס האישי של נשיא ארצות הברית. נותר מה שהמומחים כינו המסקנה המעשית היחידה: מערך הרתעה הנשען על הכוחות העצמיים.
ישראל ניצחה במלחמה נגד ציר שאפשר היה להביס בכוח. עדיין עליה לנסח מה תעשה מול ציר שאי אפשר להכריע בכוח — ושבעלת בריתה העיקרית מחמשת אותו.
