המחקר נערך במאי 2026

אחד עשר מומחים — מפוליטיקאים ואנליסטים מן השמאל החילוני ועד הימין הדתי — הסכימו ביותר סוגיות מכפי שנחלקו בהן.

התוצאה העיקרית של המחקר:

התלכדות ההערכות מעבר לקשת האידאולוגית. פירוש הדבר הוא שלא מדובר בפרשנות מפלגתית של האירועים, אלא בתמונה מבנית אובייקטיבית.

האיום של הסולידריות הטורקית־אתנית מוערך ביתר. אף מומחה אינו סבור שיציאת קזחסטן מן המסגרת האברהמית היא תרחיש סביר. תרחיש הבסיס הוא שמירה על מדיניות רב־כיוונית, תוך אפשרות לצמצום הפומביות. הערוץ הישראלי של אסטנה — טכנולוגיות, השקעות ומים — מנותק מבחינה מבנית מן הציר הפוליטי אנקרה–ירושלים, ולכן הוא יציב. הקשר באקו–ירושלים נתפס כקבוע היציב ביותר באזור: הוא נשען על הגורם האיראני, וטורקיה אינה יכולה להחליף את המעטפת הביטחונית־מודיעינית הישראלית. ארגון המדינות הטורקיות הוא ב־70–80% פלטפורמה טקסית, ללא מנגנונים לקבלת החלטות מחייבות; חלקו הממשי מצטמצם ללוגיסטיקה. גבול ההשפעה הטורקית נקבע לא על ידי התנגדות ישראלית, אלא על ידי הפרגמטיזם הריבוני של האליטות הפוסט־סובייטיות ואי־הסימטריה במשאבים הכלכליים של אנקרה — אין לה בסיס הון שיאפשר לה להמיר קרבה תרבותית בתלות.

אי אפשר להסתמך על לחץ אירופי. האיחוד האירופי נתפס כגורם שאינו יעיל בריסון טורקיה: הליך הסנקציות נחסם בשל דרישת הקונצנזוס במועצה. המהלכים הדיפלומטיים של אתונה מניבים תוצאה הצהרתית, ולא מבצעית. השותפות עם יוון וקפריסין היא ציר שכנות, לא ברית: חפיפה של אינטרסים טקטיים, ולא הסכם הגנה הדדי.

חלונות ההזדמנות של ישראל נמצאים במסלולים העוקפים את בריסל — אנרגיה, אספקה ביטחונית ושיתוף פעולה מודיעיני. קואליציות נגד טורקיה באירופה יכולות להתקיים רק כקואליציות נקודתיות סביב סוגיה מסוימת (issue coalition), והן דורשות גורם מפעיל — תקרית ישירה או חסימת החלטה בנאט״ו.

ארצות הברית אינה שותפה לריסון אנקרה. CAATSA — חוק ״התמודדות עם יריביה של אמריקה באמצעות סנקציות״, 2017 — נותר כלי הנתון לשיקול דעת, שהממשל נמנע באופן שיטתי מהפעלתו; התנודתיות ביחסי ארצות הברית וטורקיה היא כשלעצמה נקודת תורפה מבנית. וושינגטון יכולה להמיר חלק מההתנגדויות הישראליות בסיוע טורקי בענייני עזה, סוריה או נאט״ו. המסקנה היחידה המשותפת למומחים ממחנות שונים: ישראל חייבת להגן על עצמה באמצעות מערך הרתעה משלה, ולא להסתמך על לחץ אמריקאי.

האיום העיקרי אינו טנקים, אלא רשתות. מדרג האיומים נקבע כמעט פה אחד: במקום הראשון — חסות אידאולוגית ותמיכה בשלוחים, חמאס והאחים המוסלמים; במקום האחרון — הכיוון הפאן־טורקי, שלדעת המומחים מוערך ביתר. הווטו הצבאי על כוח טורקי בעזה איתן ונשען על קונצנזוס, אך הוא נשחק באמצעות ״כניסה רכה״ — תפקידים הומניטריים, חינוכיים ודתיים (Diyanet, TIKA, TDV). הדבר מתואר כסוס טרויאני: אנקרה אינה מסייעת, אלא תופסת את המרחב וצוברת הון פוליטי. אסטרטגיה של איסור היא אסטרטגיה מפסידה — היא מעניקה לטורקיה תדמית של ״נדבן שנחסם״. אמצעי הנגד המעשי הוא יצירת תשתית שיקום חלופית, שקופה ולא דתית.

השטחים המתים של הניתוח הישראלי. המומחים הצביעו על כיוונים שזוכים להערכת חסר: הייצוא התרבותי החילוני הטורקי, היוצר לאורך זמן אהדה בקרב אזרחי ישראל הערבים; לוחמה משפטית באמצעות בית הדין הפלילי הבין־לאומי, בית הדין הבין־לאומי לצדק והעצרת הכללית של האו״ם; המנוף הסורי לאחר אסד — דווקא שם, ולא בעזה, מצוי הסיכון הממשי לתקרית צבאית ישירה; ההתמקמות הימית־צבאית של טורקיה בים האדום ובמפרץ עדן, בכיוון מפרץ אילת.

תחזית עד 2030. המסלול שעליו קיימת הסכמה הוא ״עוינות מנוהלת״: פונקציונליזם קר, יחסים דיפלומטיים בדרג ממונים על השגרירויות, עימות פוליטי מופגן לצד הימנעות ממשית מניתוק ושימור המסחר באמצעות מסלולים עוקפים. ניתוק מלא ואמון אסטרטגי אינם סבירים באותה מידה. הסיכון העיקרי להסלמה הוא הסוגיה הסורית, ולא עזה.

הדוח המלא