קשרים עולמיים
מחקר וארכיון
כיצד הנסיגה האמריקאית מסוריה אישרה את התחזיות הקשות ביותר — וחשפה איומים חדשים
הניתוח מבוסס על סקר ינואר 2026 שערך המרכז האנליטי ״דור מוריה״ במסגרת פרויקט ״הפורמט החיפאי״. המדגם: 1009 משיבים, המייצגים את אוכלוסיית ישראל. טעות הדגימה: ±3,1% ברמת סמך של 95%.
אחד הרגעים המסוכנים ביותר בתכנון הביטחון הלאומי אינו הרגע שבו האיומים מתחזקים, אלא הרגע שבו החברה קוראת באופן שגוי את מפת האיומים. לפני חודש בחן המרכז האנליטי ״דור מוריה״ את הפער בין תפיסת הציבור הישראלי למציאות הגאופוליטית. בתשובה לשאלה איזו מדינה יכולה לנטרל את האיום הטורקי, 55% מהמשיבים ציינו את ארצות הברית; רק 6,4% ציינו את רוסיה.[1] כאשר נשאלו על עתיד אזור החיץ בסוריה, רק 4,7% ראו אפשרות להצבת כוחות רוסיים שם.
ינואר 2026 הראה את מחירו של הפער הזה — לא במונחים מופשטים, אלא בשינוי מהיר של מאזן הכוחות בסוריה ובחישוב מחדש של ההרתעה הישראלית.
מתוכניות לאסון: הקריסה הכורדית
בדצמבר שאלנו: ״ארצות הברית מתכננת להסיג את כוחותיה. מי ימלא את החלל?״ החשש היה ברור: נסיגתם של כ-2000 חיילים אמריקאים מצפון-מזרח סוריה — שהוכרזה כפריסה מחדש בשלבים — תסיר את מטריית ההגנה שאפשרה לכוחות הסוריים הדמוקרטיים בהנהגה כורדית להחזיק בשטחים, לשמור על אסירי דאעש ולשלוט באזורי הפקת הנפט. התשובה הגיעה מהר מהצפוי — והייתה קשה מכל התחזיות.
בתוך שבועיים בינואר איבדו הכוחות הסוריים הדמוקרטיים — בעלי בריתה של אמריקה במשך עשור, הכוח שחיסל את ח׳ליפות דאעש — את יכולתם לתפקד כגורם צבאי עצמאי. מחוזות א-רקה ודיר א-זור אבדו. שדות הנפט עברו לשליטת דמשק. הכורדים נדחקו למחוז חסכה, מולדתם ההיסטורית.[2]
מחיר התבוסה הזאת חורג מאובדן שטחים. ההערכות לגבי מספר פעילי דאעש שנמלטו מבתי הכלא שבשמירה כורדית נעות בין 200 ל-1500 איש — הטווח הרחב משקף פערים בין הערכות הפנטגון למקורות פתוחים, ללא אימות עצמאי כלשהו לעת עתה. בנפרד ארגן הפנטגון את העברתם של יותר מ-7000 חשודים בהשתייכות לדאעש לידי הרשויות העיראקיות — צעד שגורמים אמריקאיים הגדירו כאמצעי חירום למניעת בריחות המוניות מבתי הכלא. הסנאטורים גרהאם ומקול הזהירו מפני אפשרות לתחיית הח׳ליפות.
ההסכם מ-20 בינואר חתם את התהליך: לוחמי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים אמורים להשתלב בצבא סוריה כיחידים — לא ככוח מאורגן אלא כאנשים נפרדים. זה לא היה רק שינוי על המפה. העיגון הפוליטי של הקריסה פירק למעשה את האוטונומיה הכורדית, וביטל חיץ מייצב עקיף שפעל במשך שנים.
השגריר טום ברק — המוסמך בו-זמנית באנקרה ובדמשק — האשים בפומבי את המפקד הכורדי מזלום עבדי בניסיון ״לגרור את ישראל לסכסוך״.[3] קשה היה להחמיץ את המסר המשתמע: וושינגטון רואה באינטרסים הישראליים מכשול בפני האסטרטגיה שלה בסוריה.
אמריקה לא רק נסוגה. נסיגתה חיזקה בפועל את מעמדה של טורקיה בסוריה ובאזור הרחב יותר.
טורקיה מול ישראל: הרתעה צבאית במקום דיפלומטיה
בדצמבר ציינו שכ-80% מהישראלים רואים בטורקיה איום, אך 65% אינם עוקבים אחר הנושא. ינואר 2026 הוכיח שאי אפשר עוד להתעלם מהאיום. מה שהתפתח לא היה חיכוך דיפלומטי אלא הרתעה צבאית פעילה.
במהלך שבעת החודשים שלאחר נפילת אסד הרחיבה ישראל בחדות את המערכה האווירית ברחבי סוריה. נשיא סוריה החדש, אחמד א-שרע, אמר בפורום דוחה בתחילת דצמבר כי מאז חילופי המשטר ביצעה ישראל יותר מ-1000 תקיפות אוויריות וכ-400 חדירות לשטח סוריה.[4] לשם השוואה: בשבע השנים הקודמות ביצעה ישראל, לפי מאגרי מידע פתוחים, כ-334 תקיפות. העצימות גדלה בערך פי שלושה.
מה עומד מאחורי המספרים האלה? לפי מקורות ישראליים ואזוריים, אנקרה תכננה לפרוס שלושה מתקנים צבאיים במרכז סוריה כדי להקרין כוח באזור. התקיפות הישראליות אילצו להשהות את הפריסה. אין זה עוד עימות דיפלומטי — זוהי הרתעה צבאית הנובעת מחוסר התאמה מבני.
קיים מנגנון למניעת חיכוך: לפי מקורות אזוריים, הוקם קו צבאי חם בין צבאות שתי המדינות בתיווך אזרבייג׳ן. אבל זהו כלי טכני, לא פוליטי. הפער היסודי בין האינטרסים לא נעלם.
טורקיה שואפת לסוריה ריכוזית בחסותה. לישראל יש עניין בסוריה מפוצלת עם אזורי חיץ. המטרות האלה אינן מתיישבות זו עם זו. אנקרה רואה בישראל את האיום העיקרי על יציבות סוריה החדשה. יתרה מכך, טורקיה מעודדת את דמשק לבקש משקיפים צבאיים רוסיים בדרום — כדי להגביל את חופש הפעולה של ישראל.
הפרדוקס ברור: אותם 55% מהישראלים שבדצמבר סמכו על ארצות הברית בנטרול האיום הטורקי, רואים כעת כיצד הנסיגה האמריקאית מחזקת את ידה של טורקיה.
רוסיה: מנקודה עיוורת לערוץ שאין לו תחליף
בדצמבר רק 4,7% מהישראלים ראו בפריסת כוחות רוסיים באזור החיץ הסורי תרחיש מציאותי — אף שרוסיה מחזיקה בסיס ימי בטרטוס ובסיס אווירי בחמיימים, ונשיא סוריה החדש ביקש את חזרת המשטרה הצבאית הרוסית. כינינו את הפער הזה ״נקודה עיוורת״. ינואר אישר את האבחנה — והוסיף לה ממד חדש.
ב-14 בינואר 2026 דיווח הוושינגטון פוסט על אירוע שעבר ברובו מתחת לרדאר של הציבור הישראלי: בסוף דצמבר 2025 ארגנה מוסקבה ערוץ תקשורת חשאי בין ישראל לאיראן. גורמים ישראליים השתמשו בערוץ הרוסי כדי להודיע להנהגה האיראנית שישראל לא תתקוף את איראן אם לא תותקף תחילה. איראן השיבה באותו ערוץ בהבטחות הדדיות. לפי העיתון, ממשל טראמפ למד על חילופי המסרים בדיעבד.[5]
ב-16 בינואר 2026 קיים פוטין שיחות טלפון נפרדות עם נתניהו ועם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן באותו יום. לפי הקרמלין, ״הצד הרוסי שב ואישר את מחויבותו להמשיך במאמצי התיווך ולקדם דיאלוג בונה״.
אין זה טיעון בעד התקרבות למוסקבה. זו תצפית על ערוצי תקשורת. רוסיה היא הגורם היחיד שמקיים יחסי עבודה בו-זמנית עם ישראל, איראן, טורקיה, מדינות ערב והממשלה הסורית החדשה. מוסקבה, שנתפסה זמן רב בשיח הציבורי הישראלי כשולית, הוכיחה שהיא אחת הפלטפורמות המעטות שמקיימות ערוצים מתפקדים לכל רוחב המפה האזורית. כיום אין שחקן אחר שיכול למלא את התפקיד הזה.
סקר ינואר מתעד מגמה ראויה לציון: 46,4% מהישראלים צופים שהיחסים עם רוסיה ״יישארו ללא שינוי״ ב-2026. זהו מדד היציבות הגבוה ביותר בכל ממדי מדיניות החוץ — כמעט כפול מזה של ארצות הברית (23,4%). עם זאת, אין לבלבל ציפיות ליציבות עם דרישה להעמקת שיתוף הפעולה: לעת עתה זו קבלה פסיבית של הסטטוס קוו, ולא תפנית אסטרטגית מודעת לכיוון מוסקבה.
מדרג האיומים החדש: שינוי היסטורי
סקר ינואר תיעד דבר שלא הופיע בנתוני דצמבר: לראשונה עקפו הבעיות הפנימיות את איראן כאיום העיקרי בתפיסת הישראלים.
הנתונים: התנאים החברתיים-כלכליים והפוליטיים הפנימיים — 35%. איראן — 25,8%. פער של 9,2 נקודות אחוז.
אין פירוש הדבר שהאיום האיראני נתפס כקטן יותר. אבל סדרי העדיפויות השתנו — ולא באופן אחיד. בקרב ישראלים חילונים (44,2%) ובמגזר הערבי (43,5%) האיום הדומיננטי הוא פנימי. בקרב המשיבים המסורתיים איראן נמצאת במקום הראשון (33,1%). המשיבים הדתיים מחלקים את דאגתם בין הבעיות הפנימיות (24%), איראן (27,5%) והתגברות האנטישמיות (17%).
לפער הפנימי הזה יש השלכות אסטרטגיות. המודל המסורתי של ״התלכדות סביב הדגל״ לנוכח אויב חיצוני חדל לתפקד. חלק ניכר מהציבור רואה בפנייה לאיום האיראני הסחת דעת מהבעיות הפנימיות הדוחקות, ולא כוח מגייס. חברה המפולגת ביחס למדרג האיומים מתקשה לתמוך בהרתעה עקבית לאורך זמן.
במקום סיכום: לקחי ינואר
לפני חודש כתבנו על הפער בין התפיסה למציאות. ינואר 2026 לא סגר את הפער הזה — הוא חשף אותו.
כאשר דובר על נטרול האיום הטורקי, 55% סמכו על אמריקה. הנסיגה האמריקאית מסוריה חיזקה בפועל את טורקיה.
רק 6,4% ראו תפקיד לרוסיה במאזן האזורי. רוסיה סיפקה את ערוץ התקשורת החשאי המתפקד היחיד בין ישראל לאיראן.
שלושים ושבעה אחוזים האמינו שאזור החיץ בשטח סוריה יישאר בשליטה ישראלית. אבל משנוטרלו הכורדים למעשה ככוח לוחם, נפתחה כעת בפני הכוחות הסוריים-טורקיים האפשרות להתרכז בחזית הדרומית.
לראשונה גברו בעיותיה הפנימיות של ישראל על האיום האיראני בעיני הציבור הישראלי. החברה מפולגת עמוק כל כך, עד שאינה מסוגלת להסכים מיהו האויב העיקרי.
ינואר 2026 לא הביא איומים חדשים לישראל. הוא ניפץ אשליות מנחמות. הלקח אינו פסימיות, אלא בהירות. תכנון אסטרטגי אינו יכול להישען על הנחות שכבר אינן תקפות. כאשר התפיסה מפגרת אחרי המציאות, האסטרטגיה נעשית תגובתית במקום מקדימה — ותגובה כרוכה תמיד בהשהיה.
מתודולוגיה
המחקר נערך בידי המרכז האנליטי ״דור מוריה״ בשותפות עם מכון ״גיאוקרטוגרפיה״ במסגרת פרויקט ״הפורמט החיפאי״. המדגם: 1009 משיבים, המייצגים את אוכלוסיית ישראל (המגזר היהודי והערבי). טעות הדגימה: ±3,1% ברמת סמך של 95%. הסקר נערך בינואר 2026 על בסיס נתוני היסוד מדצמבר 2025.
מקורות
[1] המרכז האנליטי ״דור מוריה״. (דצמבר 2025). ״ישראלים והמשבר הסורי״.
[2] Associated Press. (ינואר 2026). ״הכוחות הסוריים הדמוקרטיים נסוגים למחוז חסכה״.
[3] Times of Israel. (ינואר 2026). ״השליח האמריקאי מבקר בחריפות את התערבות ישראל בסוריה ומחזק את תמיכתו בדמשק״.
[4] Washington Institute for Near East Policy. (דצמבר 2025). ״סיכויי היחסים בין סוריה לישראל״.
[5] The Washington Post. (14 בינואר 2026). ״ישראל ואיראן החליפו מסרים חשאיים באמצעות רוסיה״.
